לאחר פטירתה של סבתי, בלוקו פיש, הציפו אותי תמונות שלה כילדה רצה בשלג לבן עם מגפיים אדומים. לאחר מספר ימים שהתמונות רדפו אחרי, התחלתי לכתוב. 

יותר מדויק לומר שהספר ממש נשפך ממני, כמו תקשור. שמעתי את סבתי מספרת את הסיפור בקולה וכך כתבתי. בגוף ראשון. גוף ראשון שלה, של ילדה, נערה וזקנה.

אחר כך התחיל שלב התחקיר. קראתי ולמדתי על הקהילה בטרנסילבניה ובסאטמר, למדתי רבות על המלחמה ועל חיי היהודים באותה התקופה. 

לסיום הכתיבה הייתי חייב לנסוע לאושוויץ, להרגיש, להריח, לצעוד בביתן שבו היתה, לספור צעדים, ללכת בשלג.

​

הסיפור כמובן לא היה שלם בלי החלק של סבי, מיכאל פיש, סיפור של גבורה מעורר השראה אותו הוא לא הרבה לספר, הייתי חייב לתת במה לאיש החכם והנדיר הזה שממנו למדתי כל מה שאני יודע היום, על משפחה, על אומץ, נחישות ויזמות.

 

הספר נכתב באהבה גדולה ובהוקרה לזכות שהיתה לי לגדול ולהתחנך עם דור הנפילים.